ח"כ גדעון סער, שר החינוך הנוכחי שלנו, הגיע למשרד רב-החשיבות הזה כשברצונו להכניס אליו רוח רעננה ואנרגטית, ולהביא ליצירתן של מספר רפורמות. השר קבע – ואף הודיע על כך, כמו שצריך, בריש גלי – שבראש סדר העדיפויות שלו הוא ממקם תחילה את הנושאים של שיקום מעמד המורה, ושל עידוד הגיוס לצה"ל והמאבק בתופעת ההשתמטות. בכדי ליישם את המטרות הללו, סער החליט לנסות מספר יוזמות, כשהבולטות שבהן הן הניסיון להעניק תאוצה לרעיון התלבושת האחידה, להנהיג קימה של התלמידים על רגליהם בתחילת השיעור עת שהמורה נכנס, וכן – להכניס קציני צבא בכירים אל בתי-הספר, שיעשו עוד קצת "יחסי ציבור" לצה"ל.
על גבי חיבור זה אעדיף להימנע מעיסוק בשאלה האם סער פועל נכון בכדי להשיג את המטרות שהגדיר. שאלות רבות ומתבקשות צצות על רקע יוזמותיו. האם בכלל תהיה ליוזמות האלה איזושהי השפעה חיובית ונראית לעין? האם הן תורמות לקידום מטרות השר, ולקידום מטרותיה של מדינת ישראל? האם הן יעילות, צודקות, הוגנות או מוסריות כלפי התלמידים (או המורים)? אך בשאלות האלה, כאמור, לא אדון כאן. ברצוני לטפל כאן בבעיה יסודית יותר, בסיסית יותר, שקודם כל יש לדון בה לפני שנמצא טעם כלשהו בניתוח דרכי הפעולה של השר ושל משרדו.
הבעיה הזאת נמצאת, כמו בתחומים רבים הקשורים בתפקודה של הממשלה הנוכחית, בעצם הכיוון, הלך המחשבה, ההתמקדות, ובבחירת עמודי התווך של המדיניות. במילים אחרות, סער עושה קודם כל טעות בעצם קביעת המטרות שלו.
במצב המביש בו נמצאת מערכת החינוך הישראלית מבחינת ההישגים והתוצאות שהיא מספקת, ההתפלפלות של סער סביב קימת התלמידים וסביב הכנסת עוד קצינים למוסדות החינוך שלנו (תוך העצמת היותנו "צבא שיש לו מדינה", ולא להפך, כלשון הקלישאה), גובלת בעלבון. כמו קודמתו תמיר, סער מתחמק מטיפול בעניינים הבוערים ומהתמודדות עם האגוזים-הקשים-לפיצוח. ייתכן שיוזמותיו של השר הן נכונות וטובות, אינני מתיימר לדעת; אך כרגע, הן בבחינת התחמקות מעיסוק בעיקר. הן לא מספיקות בכדי להתמודד עם המצב, הן לא יספיקו לעולם, והן לא רחוקות מלהיות בזבוז זמן ומשאבים של השר, של עובדיו המקצועיים, של הממשלה ושל הציבור.
המערכת זועקת לרפורמה בנושאים שהם הלחם והחמאה של כל מערכת חינוך, מטבעה. רמת המורים הבעייתית, הקושי שלהם להעביר את החומר באופן רהוט, ואי-מסוגלותם לעורר עניין בקרב התלמידים, למשל. גם עולמם ומקומם של התלמידים במערכת הזאת טעון שיפור מיידי, ונמצא תחת אחריות השר לא פחות מכל עניין אחר. כאשר עולמם הפנימי של הנער או של הנערה – שלא באשמתם – מורכב אך ורק ממעלליהם של כוכבי הטלוויזיה ומנפלאות מותגי האופנה, אך טבעי שעניינם במרקס, בניוטון, בדרווין או אפילו בנפוליאון הססגוני, יהיה מוגבל עד אפסי. כאן זהו מקומו של סער להיות יצירתי ולמצוא דרכים להעשרת עולמם של מושאי מערכת החינוך הצעירים באופן אינטנסיבי יותר. מה יקרה אם במקום כמה שיעורי לשון, התלמידים יהיו "חייבים" לנסות לנגן על כלי נגינה לבחירתם? אם מתוך מאה תלמידים, אחד ימצא כך את אהבת חייו, כבר הרווחנו. ועל הדרך, נגלה כך שתלמיד שמנגן בתזמורת, שמופיע בלהקה, או שמגלה מגיל צעיר עניין בפרויקט מדעי, טכנולוגי, ספרותי או מחקרי, יהיה בסופו של דבר גם הרבה יותר כשיר והרבה יותר נכון לשבת בכיתה י"ב וללמוד לבגרות בתנ"ך. זה הכיוון.
עוד שאלה בה מוטב לו לסער למקד את זמנו, היא שאלת הרלוונטיות של תכני הלימוד לעתידם המקצועי של התלמידים. עד כמה, לפי דעתכם, נותנים שיעורי ההיסטוריה (שאישית, כתלמיד, אהבתי אותם יותר מכל) אינדיקציה לתלמיד לגבי עבודתו של ההיסטוריון? עד כמה לפי דעתכם הם מגרים עניין אמיתי במחקר היסטורי? עד כמה אתם סבורים ששיעורי המתמטיקה מעניקים לילד הצעיר כלים יישומיים לעיסוק בתחומים אמפיריים? הפער בין האוניברסיטה, המשק או הסביבה המקצועית – הממתינים לתלמיד בן-הנוער בכיליון עיניים – לבין הסביבה הלימודית בבית-הספר הוא פער גדול מדי, שלא מכין את התלמיד לבוקר שאחרי כיתה י"ב, או לצורך העניין, אחרי השירות הצבאי. וזה חבל, חבל מאוד.
שינוי גודל הכיתות הבלתי-סביר, יצירת עניין אמיתי ותחושת משמעות של התלמידים לגבי החומר הנלמד, הענקת חופש בחירה גדול יותר לתלמידים בבחירת הידע שירכשו, והפיכת המוסד הבית-ספרי למאורגן יותר וליעיל יותר, הן ממשימותיו העיקריות של השר סער. לשם הגשמתן ניתנים לו מיטב היועצים, התקציבים והמשאבים של מדינת ישראל. הארכת יום הלימודים והוספת שעות של תחומים חיוניים יותר לעולמו של התלמיד, כגון השכלה פיננסית לצד לימודי תרבות קלאסיים, אלה לא גסויות. ארגון מחדש של המערכת בצורה של קורסים סימסטריאליים עם מבחני סיום, אשר התלמיד יכול לברור ביניהם בהתאם לנטיותיו, גם זאת איננה גסות, ולא מדובר כאן ב"ליברליות יתר" או ב"בית-ספר דמוקרטי", אלא בהכרה בכך שלכל תלמיד, יהא בלתי-מבריק אשר יהא, יש את היכולת להיות מרותק. ותלמיד מרותק, הינו תלמיד עובד. תלמיד עובד, הוא תלמיד מצליח. תלמיד מצליח ייתן לסער קדנציה נוספת. את המשוואה הזאת גם גידי יכול להבין.
